<h1>הפרדס לרש"י הלכ' בשר בחלב</h1>
<h2>דף יב.</h2>
וששאלתם ישראל דבעי [למזבן] בישרא(ל) או רישא או מזבין בישרא (או) [מן] חיותא דגוי, כולהו[ן] צריכי[ן] להנפוקא לבראי לריאה ומינפחה ומיבדקה, דכי נמי בדקא טבחא מגואי ולא הוה (צריבה) [סירכא] (אי בא) [איכא] ספיקות אחרים, כגון יבישא או דלא הדר לה זיקא לכולה ריאה והויא לה חסירה, אי נמי נימוקה או מוגלא, הילכך צריכא להנפוקא ומיבדקה בנפיחה. ואי לא עביד הכי ספק טריפה היא. ואסור למיכל מההוא בישרא.
מעשה ובאו לפני ר' בני לותיר ר' יצחק הלוי ורבי יצחק בר' יהודה על אחד ששחט בהמה אחת, ושגג השוחט ולא בדקה, והוציא[ו] הריאה לחוץ. והורו אף הם לאיסור, והביא[ו] ראיותיהם וטעמיהם. ולפני מורי בא מעשה לידו כמו כן והורה גם להת[י]ר. ושלח לעומת גאוני לותיר האוסרין. ואלה דברי מורי ולשונו. וכן שלח לפניהם. מה אביא ראיות וטעמי ה[י]תר שבידי לפני מורי. כי הרבה [ראיות] (הביאו) [הבאתי לפני ר'] ולא הועילו. כי לא קיבלתי ממנו מקום שחלקו רבותינו בין ספק (סרט) ריאה לספק נקובי (קרום) [הדקין וקרומין] ופסוקי חוט ופסוקי דקין, וכי איבעיא להו [לעיל י"א ע"א] מנא הא מילתא דאמור רבנן ברובה דליתיה קמן זיל בתר רובה, ומהדר למיפשטה מרישא של עולה ומשבורת העצם דפסח ומאליה תמימה, ומפרקינן בכולה דילמה דעייל ובדיק ליה, וגבי פסח נמי דלמא מנח גומרתא, אלמא איכא לספוקי ולא סמכינן ארובא, בכולה[ו]ן נמי איכא לספוקי. וכיון דסמכינן ברובא (כשאר) [בשאר] טריפות, אריאה נמי [היכא] (איכא) דלא איפשר ניסמוך. ואי משום [ביצה כ"ה ע"ב] נטיע מקטע רגליהון דק[צ]בייא, היכא דלא הוציאוה ריאה שלה [והוא לפנינו] וטריפות שלה נראה מיד וסופו ל[ה]גלות יש לנו להמתין מעט שמא כשיוציא [הריאה] יראה בה סימני טריפה מיד, [ו]זה כשאכל קודם לכן נגלה למפרע שאכל טריפה. אבל היכא דלא איפשר ואין סופה ל[ה]גלות לא החזיקה (דאי בר אבא) בתורת טריפה לעולם. ולשתי [ראיות אלה] אשר אכתוב לפניו יתן מורנו לב להורות לפני עבדו, [אשר] מקובל אני [ממנו] והלכתה רווחת היא חלב בהמה טריפה אסור, כאותה ששנינו [לקמן קט"ז ע"ב] כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה מפני שכנוס במעיה. ומה יאמר מורינו על זאת, אם שעה אחת קודם שחיטתה אכלנו את חלבה ולא חששנו לספק סרכי הריאה שלה, ואם מפני שנשחטה נאסרה (וחוזק) [והוחזק] בה ספק איסור. זאת אינו יודע. למד[נ]ו מיכאן דהיכא דלא אפשר סמכינן ארובא, ו[ד]רמי בר חמא [ביצה שם] חומרא בעלמא הוא [ו]בדבר שסופו ל[ה]יגלות מיד ולא נחלק שום אדם על רב הונא. ושמעתי שהשיב רבינו, לאו איתמר דרב הונא אלא אשאר ספק כגון בא זאב ונטל את בני מעים. [אי] אפשר לומר (ו)כן [ו]הא [ספק] ריעותא מינה גמרינן. (דאי בעי) [דאיבעי] לן [לקמן מ"ט ע"א] אינקיב ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן ואי לא תלינן, וקבעינן הל(י)כתא תלינן דהא תלינן בזאב. והשתא ומה (השתא) [היכא] דאישתכח ביה ריעותא תלינן משום דמשמשא ידא דטבחא ולקולא והיכא דהוציאה גוי או ישראל ומשמשא בהדייהו דכולהו מידי, אפי[לו אם] נמצאו בה נקבים [נקבים] הרבה יש לנו לתלות במשמושו. דמה לי משמוש בכולה או ממשמש במקצתה. וכל שכן היכא דלא אישתכח בה ריעותא. ועוד [דאם] בא זאב ונטל את בני מעים אתמר, ו[ה]ריאה בכלל בני מעים, ומה לי זאב ומה לי אדם. אל יאריך מורינו ואל יוסיף בטריפות כי אי אפשר לקבל, שאם כן לא [נאכל] (כשר) [בשר ל]עולמית, כי רוב פעמים נוהגין טבחי עירינו להושיט סכין לאחר השחיטה בלב הבהמה להוציא דמה ופעמים שהולך הסכין (על) [תוך] הריאה ואין כח בידינו למחות לא במחיר ולא בשוחד אם לא נותן דמי הבהמה והן טריפה והן כשירה, שאומר[ים] לנו שדמה נבלע בבשר ונכרת ששחטה ישראל ואין יכולים למכרה לגוים. ואם להחמיר בא לבני מדינה וטבחים כנענים ועמי הארץ ורוצה לעשות סייג לדבר שלא יהו מקילין בה, הלא בית דינו גדול ביהודה וראוי לגזור ויתקבל ומקום הניחו להתגדר בו.
<h2>דף מו:</h2>
ותרתי אוני דסריכין בחוטא כסדרן ולא סמיכין לא צריכין לפרוקינון, אלא בדקינן לה בנפיחה בלא פירוק, ואי מבצבץ טריפה ואי לא מבצבצין כשירה. וכיון דסמיכא לההוא מקום רביתא היא תמיד מגינות זו על זו וכשירה. והא דאמר רבא חמשה אוני אית ליה לריאה אומא דריא[ה] לא הוי ממניינא אלא צריכין חמש אוני לבד אומי. ואונה דריאה דסמכים לאומה דריאה סתם רביתה היא ומגנינן על הדדי וכשירה, ולא צריכה מיפרקה ומיבדקה.
<h2>דף מח:</h2>
ארבעה אינן יורדין לקדירה, וארבעתן אית להו ארבעה כפין. ואילו הן. כבדא, כולייא, כחלא, כנתא. אבל טחלא וליבא נשלקין. טחול מנקהו בטוב. והלב קורעו ושולקו.
מצאתי כתוב, וכנתא דנפלה בששים משערינן באותן חוטין שבה, מפני שחוטין הן אסורין ולא כנתא עצמה אסורה. ומרנא רב יהודאי גאון ז"ל גזר עליה שלא תתבשל בקדירה. ואומר לי רבינו נ"ע שהוא אינו אוכלה וגם רבו של רבו כן, אבל בניו אוכלין. ומצאתי גם בתשובות שאילות של ראש ישיבה שמר רב יהודאי גאון זצ"ל גזר על כנתא לפי שאין בקיאין לבודקה. ואני שמעתי מפי הרב ר' יקותיאל, כיצד מפרקין כנתא מן החוטין שבה מייבשין אותה היטב [היטב] ואחר כך מפרדין השומן שבה. ומה שמפרד (בשר) [כשר], שאותו שומן עצמו הוא. ומה שנשאר שלא פרדו אילו הן החוטין אסורין, וזו אסור ולא יותר. גם ר[בינו] יצחק [ה]לוי תמה על מר רב יהודאי גאון שאסרה שכת[ב] בתשובות כאשר אמר למעלה. ועוד שכתב בהלכות גדולות כנתא לא נפיק מידי דמא לעולם, אפשר לומר וכששמע והא גרסינן בכתובות פ' ג' [בכורות כ"ט ע"ב] ההוא טבחא דזבן (תרכא) [תרבא] דאטמא בתר[בא ד]כנתא אלמא שריא. לדעתי כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר שהתורה חס(א)[ה] על ממונם של ישראל. אבל הרוצה להחמי[ר] על עצמו יחמיר, ואין בכך כלום.
<h2>דף מט:</h2>
ושומן הלב ושל בין הדקים ההוא לא איקרי בשר אלא חלב איקרי כדאמר[ינן] [חולין מ"ט ע"ב] חלב העשוי ככובע, וכיון שנפלה בו חלב משהו מחלב של איסור (אוסר) [נאסר]. שומן של צלעות ושל חזה ושל אליה ההוא בשר שומן נקרא, ומין בשר הוא, ולא מין חלב. ואם נתבשל עם (חבל) [חלב] של איסור בנותן טעם ואם עם בשר איסור[ו] במשהו. ואי זהו חלב אוסר (חבל) [חלב הכליות וחלב] הכרס וחלב שעל [גבי] הדקין אבל שומן הירך מין בשר הוא.
<h2>דף צג.</h2>
מצאתי כתוב, וכנתא דנפלה בששים משערינן באותן חוטין שבה, מפני שחוטין הן אסורין ולא כנתא עצמה אסורה. ומרנא רב יהודאי גאון ז"ל גזר עליה שלא תתבשל בקדירה. ואומר לי רבינו נ"ע שהוא אינו אוכלה וגם רבו של רבו כן, אבל בניו אוכלין. ומצאתי גם בתשובות שאילות של ראש ישיבה שמר רב יהודאי גאון זצ"ל גזר על כנתא לפי שאין בקיאין לבודקה. ואני שמעתי מפי הרב ר' יקותיאל, כיצד מפרקין כנתא מן החוטין שבה מייבשין אותה היטב [היטב] ואחר כך מפרדין השומן שבה. ומה שמפרד (בשר) [כשר], שאותו שומן עצמו הוא. ומה שנשאר שלא פרדו אילו הן החוטין אסורין, וזו אסור ולא יותר. גם ר[בינו] יצחק [ה]לוי תמה על מר רב יהודאי גאון שאסרה שכת[ב] בתשובות כאשר אמר למעלה. ועוד שכתב בהלכות גדולות כנתא לא נפיק מידי דמא לעולם, אפשר לומר וכששמע והא גרסינן בכתובות פ' ג' [בכורות כ"ט ע"ב] ההוא טבחא דזבן (תרכא) [תרבא] דאטמא בתר[בא ד]כנתא אלמא שריא. לדעתי כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר שהתורה חס(א)[ה] על ממונם של ישראל. אבל הרוצה להחמי[ר] על עצמו יחמיר, ואין בכך כלום.
ושומן הלב ושל בין הדקים ההוא לא איקרי בשר אלא חלב איקרי כדאמר[ינן] [חולין מ"ט ע"ב] חלב העשוי ככובע, וכיון שנפלה בו חלב משהו מחלב של איסור (אוסר) [נאסר]. שומן של צלעות ושל חזה ושל אליה ההוא בשר שומן נקרא, ומין בשר הוא, ולא מין חלב. ואם נתבשל עם (חבל) [חלב] של איסור בנותן טעם ואם עם בשר איסור[ו] במשהו. ואי זהו חלב אוסר (חבל) [חלב הכליות וחלב] הכרס וחלב שעל [גבי] הדקין אבל שומן הירך מין בשר הוא.
ארבעה אינן יורדין לקדירה, וארבעתן אית להו ארבעה כפין. ואילו הן. כבדא, כולייא, כחלא, כנתא. אבל טחלא וליבא נשלקין. טחול מנקהו בטוב. והלב קורעו ושולקו.
על אודות המוח. תשובה של רבינו נתן שהשיב לרבינו מנחם על אודות המוח שראה כתוב שהמוח אסור לגמרי שאמרו בעידית של יין לא תאבה לו ולא תשמע אליו ואין לסמוך עליו שהרי ההלכות גדולות והלכות פסוקות והרי תשובות גאונים ואין אחד אוסר וכ[ל] ש[כן] רבותינו שמעו וראו מהראשונים שה[י]תר גמור הוא וכל שכן התלמוד צריך בגיד הנשה חמשה קרמי הוי דידא ודלועא ודמוקרא משום דמא, אדאתא למיסר קרמא ליסרי כוליה, אלא מצוה למילף מינה דמוקרא גופיה מותרת. ועוד רישא בכינשא אנחירה אפומיה אידין מיד שרי, וכן נוהגין כאן הכל. ואם תאמר במוח של עצמות כששוברין ומוציאין אותו דאסמוק. שאלתי מרבי נ"ע ואמר לי דמותר הוא כעין בשר דאסמיק דמלחו ליה, ולכך חותכין העצם ופותחין פתח כמעט מצד אחד או משני צדדין ומולחין להכניס בו מלח ומישאב שאיב לדמא, ומידי דהוה ביה דמא, דגרסינן [בפרק] כל הבשר [קי"ג ע"א] מלח ליה גרמא, ומסקינן ובלע האי גיסא אלא לא שנא.
<h2>דף צג:</h2>
אומצא חתיכת בשר שצלאה בלא מלח רבינא אסר למיכלא דילמא דמא דידיה צמיק ולא נפיק. ורב אחא שרי למיכלא, דאכיל לה במלח אחר צלייתא. וכן בעי דצלינהו בלא מולחי, וכן מזירקא הכתף שצלאה בלא מלח צמיק דמא. ביעי, בצים של סריס רבינא אסר למיכלן דכאבר מן החי דמי ורב אחא מדלית אינון סרחין לאו כאבר מן החי דמי.
אבל ראש שנתבשל ולא נקרע בין נמלח ובין (עד) שלא נמלח אסור מאי טעמא דלא גרע מצלי דקאמר רישא כשכשא אנחיריה אנחיה אבית שחיטה דידיה מידב דאיב ושרי אנחיה מצדדין וידיה מיקווא קאווי ואסור והכא נטי קאמר ליה קא קווי דמיה ואסור.
<h2>דף צז:</h2>
הנני צעיר שעל התחום נידון בייסורי חולי ומוטל על ערש דווי, עת היא לי עתה לבוא בקצרה אשר לא כדת, כי (נשכחתי) [תש כחי] ואזלת ידי מלמשוך בעט סופר. ולכן בתי קראתי (מפני) [מפי] שורות הללו והוא כותב(ו)[ן] אל אדוני מ[ו]רי אב תפארת הכהונה הרב רבינו אברהם [בר, מאיר] הכהן. אני צעיר מגידולי משרת בית אביו משיב לו שלום כתלמיד לרב ויראתי לעבור על פיו בראותי את הקצין הזה רבי יוסף עובר אצלם הנני משיב לאדוני דבר כאשר ציווני. כתב בשאילה, קפיל ששגג ובישל [בשר] בקדירה שבישל [בה] חלב ובכף אשר הערה בה אותה הקדירה הגיס בה קדירה אחרת עם בשר ואין בה בנותן טעם מפני שהיא קטנה, והעידו בני אדם ששמעו מפי גברא רבא שהיה אוסר מטעם זה דקאמר דהא דתנן בשחיטת חולין [ק"ח ע"א] טיפת חלב (וכולם) [וכו'], ה[ני] מ[ילי] קודם שנעשה בשר בחלב אבל לאחר שנעשה בשר בחלב אוסר אפי[לו] במשהו. והביא ראייה ממתניתין דע"ז אלו אסורין ואיסורן בכל שהוא וקא חשיב בשר בחלב. וקשיא ליה למר עלה מה דקשיא ליה [ד]ההוא דע"ז ליכא לאוקומיה אלא בחתיכה של בשר בחלב שנתערבה בחתיכות של ה[י]תר ואינו מכירה, דהא תלי טעמא משום דבר שבמניין. שפיר קא קשיא ליה מר ודבריו נכוחים למבין. ועל ידי היה מעשה כשהייתי לומד אצל ר' יצחק הלוי בשחיטת חולין, וכל מקום ששנוי (ל)שם בשר בחלב בנותן טעם היה מלמדינו שלא אלמוד הלכה למעשה מכאן שהרי במסכת ע"ז שנינו בשר בחלב במשהו. ובעוד שהייתי לפניו לא נתתי לב להבין בדבר וסמכתי על דבריו וכשבאתי לעיר[י] והתבוננתי (ב"ע) [במסכת ע"ז] והוקשה לי ככל הדברים אשר הוקשה לאדוני עתה שאי אפשר להעמידה ההיא דע"ז אלא בחתיכה שנאסרה מן החלב ונתערבה עם חתיכות אחרות ואינה ניכרת. ש(א)מרתי הדבר בליבי עד שחזרתי לוורמשא ודנתי לפניו לומר לימדתנו בה רבינו בשר בחלב במשהו והבאת לן ראייה ממסכת ע"ז והתבוננתי בה ואין אנו יכולין ללמד זאת משם. והביא הספר ונתיישב (ד)[ב]דבר לפניו וחזר בו. ובזו אני מעיד עלי שמי[ם] וארץ. והאד[ם] הגדול הזה שכת[ב] אדוני שהעידו מפיו לומר שכל מקום ששנינו בשר בחלב בנותן טעם ה[ני] מ[ילי] קודם שנעשה בשר בחלב אבל לאחר שנעשה בשר בחלב [אוסר] אפי[לו] במשהו. ורצו לאסור קדירה שנייה על ידי הגסת הכף האסורה מתוך הוראתו ופילפולו, תמוה אני אם ראוהו מורה בדבר זה לאיסור על הגיסתה כפי המעשה וכמו שאמרו. ואומר אני שהתלמידים המעידים טעו בדבר ושמעו בדבר [מ]פיו [כ]שהיה רגיל (לענות) [לשנות] לתלמידיו בשר בחלב בנותן טעם היה (נותן) [אומר] להם, והא דתנן במסכת ע"ז בשר בחלב במשהו הני מילי לאחר שנעשה בשר בחלב כי היכי דלא תיקשי להו מתני[תין] אמתני[תין], והן התלמידים סברו לומר דההוא בכל שהוא במסכת ע"ז בנותן טעם קאמר ולא התבוננו בדבר והרב לא הוצרך לפרש להם, ואם בפירוש הורה להם איסור בדבר שמא בכף שנאסרה משום בשר בחלב, וכמעשה שהיה לך, ואחר כך ניתנה בחלב רותחת אסר להם. ויפה כיון [שכיון] שנאסרה היא עצמה [נעשית] נבילה וכל הנפלט ממנה [בין טעם בשר ובין טעם חלב, הבשר בשר נבילה והחלב חלב נבילה, וכשנפלט ממנה] חלב נבילה לתוך חלב ה[י]תר הוה ליה מ[י]ן במינו ומ[י]ן במינו במשהו. אבל אם הגיס בה קדירה של בשר אם יש בה מים לבטל את הכף בתבשיל מותר, [אף] ע[ל] פ[י] שנפלט בתוכו בשר נבילה שבכף, דקיימא לן [שם] כל מין (ומין) [במינו] ודבר אחר סליק את מינו (כמי) [כמו] שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וצורנו יאיר עינינו בתורתו.
וחתיכת חלב שנפל לקדירה של היתר ויש בה ששים מסלקת את האיסור והשאר מותר דקיימא לן כל איסורין בששים חוץ ממה שפירשו לך חכמים במסכת ע"ז [ע"ד ע"א] אילו דברים ואיסורן בכל שהוא. סגן לוויה רבינו יצחק הלוי השיב (לתשובתו) [בתשובותיו] לרב שלום בר יהודה על בשר בחלב שהוא נוהג ואוסר [במשהו] ור' מאיר בר שמואל העיד שכך אמר לו ר' יצחק [ה]לוי. ולא מתוך הלכה נוהג כך שהרי בכל מקום לא מצאנו בשר בחלב במשהו. אבל רבינו אליעזר הגדול לא למד מסכת ע"ז ומשום דלא איפשיט ליה החמיר עליו במשהו, ומשום כבוד רבו נוהג גם הוא במשהו. שאלו את רבינו שלמה בר' שמשון על בשר בחלב ואמר שיעורו בששים. גם העיד שמעשה בא לפני רבינו יעקב בר יקר על כף חולבת שהכניסוה בקדירה של בשר ושיעור בששים. והרב רבינו יצחק בר' יהודה מורה גם הוא בששים. [ולא] נמצא אדם מחמיר בדבר לבד רבינו יצחק הלוי משום כבוד רבו. אבל כל גאוני מלכות לותיר נוהגים בששים. הורה ר' בשר בחלב בששים כשאר כל איסורין שבתורה. ולדברי האומר במשהו מביא ראייה (מהכא) [מיהא] דתנן במסכת ע[בודה] ז[רה] אלו דברים אסורין ואיסורן בכל שהוא, (וכולם) [וכו'] דקא חשיב התם בשר בחלב. וגרסינן בגמרייהו ואיסורין. ולא היא דמסכ[ת] חולין איכא למיקשי טובא. ותו הא תניא בגמר(ה)[א] דהא מתניתין מאי קא חשיב אי דבר שבמניין קא חשיב וכו'. ובשר במשהו שנפל לתוך החלב או טיפת חלב לתוך קדירה של בשר לאו דבר שבמניין הוא אלא (ה"ג) [הכי קאמר] ואיסורן בכל שהוא ומדבר שבמניין הוא קאמר דחתיכה נבילה אפי[לו] באלף לא בטיל אם נתערב בהיתר. ובשר בחלב דקא חשיב הכא, כגון בשר שנאסר בחלב שלא יכולנו להתירו על ידי שיעור. ואם אותה החתיכה שכבר נאסרה ע[ל] י[די] חלב אם נפלה בשאר חתיכות דבר שבמניין הוא ואוסרת בכל שהוא בחתיכה בין גדולה בין קטנה ואין לבטל ולשער זה בששים ולעולם בשר בחלב בששים.
ועוד מעשה שבישלו קדירה של בשר וקדירה של חלב בכירה אחת סמוך לה והגיסו שניהם בתרווד אחד ובא מעשה לפני ר' ואסר ב' לפי (של אחר) [שלאחר] שנעשה בשר בחלב שנאסר הכף בשביל שהגיסו הקדירה של חלב ואוסר במשהו במקום אחר אבל קודם שנעשה בשר בחלב ובא מזה לזה משערין בששים.
היכא דלא קרעיה לכחל ובשליה בהדי בישרא בטל בששים (ומקשינן) [ומסקינן] ליה לכחל [עצמו ואסור ולתוך קדירה אחרת נמי אוסר] והשאר שרי, כלומר א[ף] ע[ל] ג[ב] דלא קרעיה והוציא [את] (חלבא) [חלבה] קודם שבישלה עם הבשר, אלא בישלה עם הבשר בחלבה אפי[לו] הכי בטלה בששים. אבל (אפקעוה) [אם קרעה] והוציא את (חלבא) [חלבה] וא[חר] כ[ך] בישלה עם הבשר אפילו [הכחל] עצמו מותר (ואם) [ואפילו] במאכל פחות מששים הכל מותר.
<h2>דף צח.</h2>
בצים שנתבשלו ונמצא אפרוח או דם, אם יש ששים ואחת (אוסרת) [אסורות], ששים ושתים מותרת. ואמר לן רבי אם יש [בה] אפרוח א[ף] ע[ל] ג[ב] שאין קליפתה של ביצתה נבקעת אלא שלימה כולה ואפי[לו] הכי אי הוו פחות מששים אסורים. ההוא ב[י]צה יחומה דאית בה אפרוח ולא היתה מבוקעת שנתבשלה [עם בצים טובים והפרירן פירורין למלאות התרנגולת] עם שאר ביצים חיין כמו שנוהגין בני אדם למלאות [ה]תרנגול[ת] (וקצת) [ושאר] בצים מבושלים שנתבשלה בניהם ביצה יחומה הניחו למאכל כשהן מבושלים ונתבשלה אותה התרנגולת מליאה שמלאוה באותן בצים טובים בקדירה אחרת ולא באותה [ה]קדירה שנתבשלו הבצים. ושאלתי מר' על אותן תרנגולות [ועל אותם ביצים מבושלים שנשתיירו אם מותרין באכילה אם לא. והשיב על התרנגולת] לשער בששים כנגד בצים מבושלים שפיררו בה בין בקיפה בין בתרנגולת [הואיל] שנתבשלו עם ביצת יחומה ולא [היו] בהן כשיעור ששים נעשו הכל כחתיכה של נבי[לה], להכי משערינן בששים כנגדן הואיל דנתבשלה בקדירה אחרת. אבל על אותן [בצים] שנשארו בעין שלא הווי (כשיעור) [בשיעור] ששים (כגון) [כנגד] ביצה יחומה אסורה לאכול, והקדירה שבישלו בה [ה]בצים טעונה שבירה.
<h2>דף צט:</h2>
פעם אחת מצא ר[בי] בקערה שלפניו אותו עצם קטן שבראש (אחר) [אחד על הירך] אצל הרגל, וקורין אותו בלשון לעז רטא, ובלשון כנען צשקא ובלשון עברי כף הירך, [וזרקה לכלב] מפני שהגידים צומתין בו, אבל שאר הבשר שנתבשלה עמו היתר, לפי שאין בגידים בנותן טעם. קוליות של גיד הנשה שלא נחתך ראש העצם ובשלו בקדירה מותר. וחנקא חמתא דבישלה מותרת דיעבד. וענקומא שקורין למיגא לא נוהגין לבשולי ובקולית שלא נחתכו ראשי העצם ששדקה מהם. ואמר לן ר[בי] אין בכך, דהא לית ליה מגיד הנשה כלל. אבל אני ראיתי פעם אחת שבישלו אותו קולית שיש בו גיד הנשה מונח עליה ולא נחתכו ראשי העצם ואסר הרב ר' קלונימוס מן רומי התבשיל, מפני זה הטעם שאמרו שגיד הנשה לשם הוה צומת, וקנוקנות שלו עולין על ראשי העצם.
<h2>דף קה:</h2>
רבי אוסר לאכול חלב אחר דגים מבושלים בכלים של בשר בלא קינוח משום הא דאמר רבי יוחנן אסור לאכול חלב אחר התבשיל, ולא אמר אחר הבשר, ש[מע] מ[ינה] אפי[לו] אחר דגים משום פרור שנתבשלו בו ומשום הקערה שנאכלו בו. ואין מניחין בשר ודגים בקדירה אחת.
<h2>דף קט.</h2>
בשר וחלב [שני שמות ו]משערין בששים.
וחתיכה שאסרה שלא [ב]מינה ובנותן טעם הולכין אחר (האיסור) [האוסר] ואחר הנאסר להחמיר, כגון בשר שנאסרה בחלב של איסור אוסרת חלב [של היתר] במשהו דהולכין אחר האוסר ואוסרת נמי בשר ה[י]תר במשהו דהולכין אחר הנאסר, כדאמר[ינן] חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינן.
<h2>דף קט:</h2>
לב שנתבשל בדמו שלא נקרע כדאמר הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר. ולא אסרינן עליה בגמרא אלא קאמר הלב קורעו ומוציא את דמו אבל כחל לא בעי קריעה ולא חיישינן [דמצי למיכל כחל אפילו בלא קריעה ולא חיישינן] משום בשר בחלב. ומשנינן דילמא לב הוא דסגי בקריעה ומותר אבל כחל לא סגי ליה בקריעה, אפי[לו] קורעו לאחר בישולו אסור.
ארבעה אינן יורדין לקדירה, וארבעתן אית להו ארבעה כפין. ואילו הן. כבדא, כולייא, כחלא, כנתא. אבל טחלא וליבא נשלקין. טחול מנקהו בטוב. והלב קורעו ושולקו.
היכא דלא קרעיה לכחל ובשליה בהדי בישרא בטל בששים (ומקשינן) [ומסקינן] ליה לכחל [עצמו ואסור ולתוך קדירה אחרת נמי אוסר] והשאר שרי, כלומר א[ף] ע[ל] ג[ב] דלא קרעיה והוציא [את] (חלבא) [חלבה] קודם שבישלה עם הבשר, אלא בישלה עם הבשר בחלבה אפי[לו] הכי בטלה בששים. אבל (אפקעוה) [אם קרעה] והוציא את (חלבא) [חלבה] וא[חר] כ[ך] בישלה עם הבשר אפילו [הכחל] עצמו מותר (ואם) [ואפילו] במאכל פחות מששים הכל מותר.
כחל שבישלו לחודיה בקדירה שלא בישל בה בשר מותר, אבל לכתחילה אסור לבשל [לחודיה] אפי[לו] בקדירה שלא בישל בה בשר. וה[ני] מ[ילי] בלא קריעה אבל אם קרעה תחלה שתי וערב כדרכו לעשות לו ומוציא את חלבו מותר לבשל לחודיה בקדירה שלא בישל בה בשר. ואפי[לו] אם קרעו אסור לבשלו עם בישרא. ואפי[לו] להניח על הקערה של בשר. וכן מורו בי מדרשא. וכחל אפי[לו] מבת יומא אסירא בלא קריעה עם בישרא לפי שאי אפשר בלא ציחצוח חלב. אבל אם קרעו ומוציא את חלבו [ו]מולחו לכתחילה אסור לבשל עם הבשר אבל דיעבד שבישל כבר מותר (והא) [דהא] לית ליה משום בשר בחלב כלום (ו)[ד]כבר יצא ממנו החלב. ואמר אחי בישול שאמרו היינו צלי. ואם בישל לב בקדירה ודאי פולט בהדיה נקב וסימפונות כמו שאמרנו למעלה. וצריך לשער בששים לפי הדם ולא לפי הלב (שלו) [כולו] דלא בלע דשייע הוי. ר' דוד הלוי הוה ליה קדירה וכף וקערה לבשל חימצי בהדי כחל. ואנא בעינא מקמי דר' מהו למיכל כחלא (בעד) [בתר] בישרא מי אמרינן כיון דלא אכלי כחלא אלא לחודיה דחיישינן משום בישרא בחלבא משום הכי לא אכלי בהדי בישרא וכי היכי דלהאי גוונא חשיב ליה כמו חלבא הכי נמי לא מצי למכלא בתר בישרא [לאלתר] כמו שאר חלב או לא. לא הורה לאיסור ולא להיתר. אבל הרב ר' קלונימוס הזקן אוסר למיכל [כחלא] (בשר) לאלתר לאחר אכילתו [בשר] כמו על חלב שאסור לאכול אחר [אכילת] בשר. ומותר לאכול בשר אחר כחל ואחר חלב, ממה נפשך אם בשר הוא הרי אוכל בשר אחר בשר, ואי חלב הוא הרי אוכל בשר אחר חלב במדיח ומקנח. וסמך יש מן התורה, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה. הכי משמע ויקח חמאה וחלב והדר ובן הבקר. אבל קינוח בעי בפת ובמים.
<h2>דף קי:</h2>
כבד וראש אסור לבשלן יחד בפרור, מפני שהכבד פולט [הדם] ונבלע [הדם] בבשר והראש. [ו]א[ף] ע[ל] ג[ב דתניא] שהכבד אוסרת ואינה נאסרת, מפני שפולטת ואינה בולעת, לא רצה ר' לסמוך עליה. שלא הוברר אם [כן] הלכה היא, הלכך אסר את הכבד [ההוא].
<h2>דף קיא.</h2>
דוכתא דלא שכיחא מילחא אסור לבשל מיכלהון ואי נמי צלי קדר וצלו אותו עד שיזוב דמו וא[חר] כ[ך] יבשלהו בקדירה. אבל לקדירה לחלוט, אי אפשר לחלוט, ואין אנו מתירין. לפי שאין הכל בקיאין לחלוט ומתייראין אנו שמא יבואו לידי אכילת דם, והוא הדין לכבד ולטחול שאינם יוצאים מידי דם לעולם אפילו במליחתם אסורה לבשלם בקדירה לכתחילה, אפי[לו] הדיחם ומלחם אבל יצלה עד שיזוב דמה ואחר כך יכול לבשלם לכתחילה בקדירה ולעשות כל צרכי בישול. ועל העיסה כמו כן שכבר יצא מדמו בצלייה. אבל אין חולטין אותן לפי שאין בקיאין כולם בחלטה וקשה לנו לגדור גדר. ובשר כיון שהדיחו ומלחו והדיחו פעם שנייה שרי ליה למיכל לכוליה חד(ה)[א] זימנא זה עם זה לתתם בצונן, ולא צריך רותחין, אלא בע[י]נן רותחין, אלא בבשר שאינו מלוח כדי לחלוט אותו אבל מלחו והדיחו לא צריך רותחין ולא צריך חתיכה חתיכה אלא כולו כאחת מטילין ושפיר דמי. ואם עשו לרווחא דמילתא והטילו לרותחין הרשות בידו. וכן הורה הרב ר' אליעזר.
<h2>דף קיא:</h2>
רבי אוסר לאכול חלב אחר דגים מבושלים בכלים של בשר בלא קינוח משום הא דאמר רבי יוחנן אסור לאכול חלב אחר התבשיל, ולא אמר אחר הבשר, ש[מע] מ[ינה] אפי[לו] אחר דגים משום פרור שנתבשלו בו ומשום הקערה שנאכלו בו. ואין מניחין בשר ודגים בקדירה אחת.
<h2>דף קיג.</h2>
ארבעה אינן יורדין לקדירה, וארבעתן אית להו ארבעה כפין. ואילו הן. כבדא, כולייא, כחלא, כנתא. אבל טחלא וליבא נשלקין. טחול מנקהו בטוב. והלב קורעו ושולקו.
<h2>דף קטז:</h2>
חלב שנמצא (קשור) [קרוש] בעור הקיבה ומולחין אותו בעור קיבה לחה, בין שמשימין בה חלב שלה מאחר שמולחין אותו בקיבה מבפנים ומשליכין בתוכה מלח, נראה בעיני איסור גמור הוא (הבשר) [כבשר] בחלב, ואוסר את הגבינה הנעשית איסור גמור. ואין (בי) [בידי] כח להתיר. ויש מתירין אותו ומביאין ראייה מדגים שעלו בקערה שפסקנו [לעיל קי"א ע"ב] שמותר לאוכלן בכותח, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם. ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, מ[ה]אי טעמא, [ד]דגים שעלו בקערה א[ף] ע[ל] פ[י] שבלעו את טעמא, עדיין התיר גמור הוא, [וכשבא] לאוכלן בכותח, למה אתה אוסרן עליו משום טעם בשר [שבהן, ההוא] לא[ו] טעם בשר ממש [הוא], שהרי לא בא מן הממש טעם בהם, אלא מנותן טעם [אחר]. אבל חלב (הנמצא) [הנמלח] בבשר ממש משנתנו טעם זה בזה נעשית שניהם אסורים, כדקיימא לן [לעיל ק"ח ע"א] חתיכה עצמה נעשית נבילה, וכל הטעם היוצא מן הקיבה מלוחה בתוך העור שלה בין טעם חלב שבו בין טעם העור שבה הכל אסור לפי שכולו נבילה וכשמתערב חלב זה עם חלב גבינה אוסר זה את זה אף במשהו לפי שכבר נעשה בשר בחלב ונאסר על ידי מליחה דמלוח הרי הוא כרותח ופסקנו בפסחים [כ"ט ע"ב] מין במינו בכל שהוא. וגם אני הייתי נוהג בו ה[י]תר עד עתה ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר. וטועה הייתי. שהייתי סבר מדאמר [ע"ז כ"ט ע"ב] גבי קיבת עולה, כהן שדעתו יפה שורפה היה אלמא פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא. ולא היא אלא חלב גמור הוא מדתני' כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה (שנר') [שמע מינה] חלב גמור הוא. וקיבת עולה דשריא משום דלאו מגופיה דעולה היא אלא שינקתו מאמו והוה ליה כנוס במיעיה כנתון בקערה ומותר. הילכך אסור למלוח הקיבה בעורה משום טעמא דאמרינן. ואם לא מלחה מותרת הקיבה לפי שלא בא לה מטעם העור שהוא כשר, ואפי[לו] בעור מותר להעמיד החלב אם לא מלחו, ואם מלחו אסור זה וזה, ואוסר זה את זה. מצאתי כתוב בהלכות גדולות, היכא דהוה ליה עיזא או תורתא וחלב מיניה חלבה ועביד מיניה כמכא ושחטה ואישתכח טריפה אסור למיכל מההוא כמכא. ועליה דנתי לפני ר' ואמרתי אם כן לא נאכל גבינה כלל, דמאן לומר לן דכולהו בהמות שנחלבו בגבינה כשירות נינהו, דילמא אית בהו חדא טריפה ותהא הגבינה אסורה. ומאי אירייא שחטא ואישתכח טריפה אפי[לו] לא נשחטה נמי יהא אסור עד שישחוט ויבדוק אם כשירות הבהמות כולם תהא הגבינה מותרת ואם טריפות הן תהא הגבינה אסורה. וגער בי על שהעמקתי לו בזה, ואחר כך השיב לי ואמר לא מחזקינן איסורה לומר דיש בין הבהמות אחת טריפה אלא הרי הן כולן בחזקת כשירות כל זמן שלא נמצא האיסור ודאי. אבל נמצאת האיסור ודאי אסורה כל הגבינה שבביתו שעשה מאותו העדר של בהמות. למחר הוסיף לי דבריו, דווקא דידעינן מיקמי דנ(י)חלוב ההוא חלבא הוויא טריפה [כגון] (ד)הא דקאמר הגליד פי המכה בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה. אז הוספתי לשאול ואמרתי לדבריך שהשבתני שכל הבהמות בחזקת כשירות כל זמן שלא נמצא האיסור אם כן הוציא הטבח את הריאה לחוץ קודם בדיק[ה] מה נאמר בזה. ועל דבר זה גער בי למאד על שהקשיתי לשאול וכשנתרצה לי אמר לי בלחיש[ה], דברים המותרי[ם] ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם, וכשם שקיבלתיה בלחישה כך אמרתיה לך בלחישה. והמקום יאיר עינינו בתורתו לנצח.
